העליון: אין מקום להחלת "חזקת הרשות" וקרנית לא תזכה לשיפוי - פסקדין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסקי-דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבקשה האחת, רע"א 8744/08 נוגעת לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון) שדחה את ערעורה של המבקשת, היא קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית), וקבע כי המשיב 1 (להלן: ויצמן) לא חב בשיפוי קרנית בגין פיצויים ששילמה לנפגעי תאונת דרכים שנעדרה כיסוי ביטוחי.

2.        ויצמן הינו בעל מסגריה, אשר נהג לשכור מדי פעם בפעם כלי-רכב עבור עסקו, בהם נהגו עובדי המסגרייה, המשיבים 4-3. המשיב 2 (להלן: הנהג) היה מעורב בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב אשר היה מושכר על ידי ויצמן, ואשר על-פי הגרסאות השונות נמסר לנהג על ידי מי מן המשיבים. בעת התאונה לא היה לנהג רישיון נהיגה בר תוקף, כך שלאירוע לא היה כיסוי ביטוחי, וקרנית נשאה בפיצויים לנפגעים.

3.        קרנית הגישה תביעת שיפוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) כנגד המשיבים בבית משפט השלום בתל-אביב. המשיבים 4-2 לא התייצבו לדיון ולכן ניתן נגדם פסק דין בהיעדר הגנה. לגבי ויצמן קבע בית משפט השלום כי לא הוכח שהוא נתן לנהג את רשותו לנהוג ברכב. בנוסף קבע בית המשפט כי לא הוכח שהנהג היה עובד במסגרייה, ועל כן לא ניתן לייחס לויצמן מתן רשות מכללא. לפיכך דחה בית המשפט את תביעת קרנית כנגד ויצמן. קרנית הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של קרנית, והשתית את החלטתו על שני טעמים. ראשית, סמך בית המשפט ידיו על הכרעת בית המשפט השלום, לפיה לא הוכח כי ניתנה לנהג רשות מפורשת או רשות מכללא לנהוג ברכב, ונטל השכנוע בעניין זה מוטל על קרנית. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי גם לו נניח שרשות כאמור ניתנה לנהג על ידי ויצמן, אין לחייב את ויצמן בשיפוי קרנית, וזאת משום שויצמן לא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי לנהג אין רישיון נהיגה תקף. לפיכך נעדר מהתנהגותו של ויצמן אותו יסוד של אשם, הדרוש לשם חיובו בשיפוי קרנית.

5.        קרנית טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי נטל השכנוע בעניין מתן הרשות לנהג לנהוג ברכב מוטל על קרנית. לשיטתה, חלה בעניין זה "חזקת הרשות", שנקבעה בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, ולפיה יש להניח כי אדם הנוסע ברכבו של אחר עושה כן ברשות, ועל הטוען כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו להוכיח את הדבר. עוד טוענת קרנית כי שגה בית המשפט המחוזי באופן פרשנותו את הדרישה ליסוד של אשם בהתנהגותו של בעל הרכב, כפי שזו התגבשה ברע"א 2853/96 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999) ובע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (טרם פורסם, 18.1.2007). לבסוף, טוענת קרנית כי היה על בית המשפט המחוזי לזקוף לחובתו של ויצמן את העובדה שנמנע מהבאת ראיות זמינות, ובהן עדויות של עובדים אחרים במסגרייה, וכי היה על בית המשפט המחוזי להימנע, בנסיבות העניין, מקבלת עדותו של ויצמן, בהיותה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, כפי האמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

6.        הבקשה האחרת, רע"א 1692/09, אף היא מופנית כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. באותו מקרה הוגשה תביעה כנגד מי שנהג במלגזה, בלא שהחזיק ברישיון נהיגה בר תוקף, וגרם לתאונה שהסבה נזק גוף לנפגע. החברה המשיבה 1 (להלן: החברה) הייתה במועד התאונה הבעלים של המלגזה ואילו המשיב 2 היה מנהלה (להלן: המנהל). המשיב 3 הינו אחיו של המנהל. בעת התאונה שהה המנהל בחו"ל. המשיבים כולם טענו כי לא נתנו לנהג רשות לנהוג במלגזה. במהלך המשפט התברר כי ביום התאונה נתקיימה מסיבה בבית הורי המנהל ואחיו, שבסופה ביקש הנהג לפנות פסולת מן המקום באמצעות המלגזה ובעת הנסיעה גרם כאמור לתאונה.

           בית-משפט השלום מצא את החברה ואת המנהל חבים בתשלום הפיצויים לנפגע בשל שמכוח הדוקטרינה של מתן הרשות הראשונית לנהוג ברכב יש לראותם כמי שנתנו רשות גם לנהג.

7.        בית-המשפט המחוזי (באותו הרכב) מצא בשני המקרים, כי אין להטיל חבות על מי שקרנית ביקשה לראות בו נותן הרשות לנהיגה. ראשית, כך נקבע, אין די ברשות הראשונית שניתנה, אם ניתנה (ובית המשפט מצא כי זו לא הוכחה במקרה השני) למשתמש קודם ברכב, כדי לקבוע כי בעל הרכב או המזיק נתנו רשות "משנית" ונוספת למי שנהג ברכב בעת התאונה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי אפילו היה מוכח כי מי מן המשיבים התיר את הנהיגה למי שנהג בעת התאונה, היה על בית-משפט השלום לבחון גם את השאלה אם ידע אותו מתיר, או היה צריך לדעת שאין לנוהג רישיון כדין. שאלת הנטל היא פועל יוצא של קיום החזקות אליהן נדרש בית-המשפט קמא.

8.        "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית", תוארו בפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר לחיובה של חברת ביטוח בפיצוי הנפגע בתאונת דרכים בעת שלא הובררה השאלה אם קיבל הנוהג את רשותו של הבעלים או המחזיק ברכב.

           החזקה הראשונה, "חזקת הרשות", ראשיתה בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (1964), שם נקבע כי "בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך". החזקה נובעת מעצם נסיעתו של הנוהג בכלי הרכב. חזקה זו, כל עוד לא נסתרה, מובילה לחיוב חברת הביטוח. רעיון זה של הצורך להצר את גבולות ההשתחררות של חברת הביטוח מחבותה עמד גם ביסוד החזקה בדבר "הרשות הראשונית". לאמור: די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו - גם זו החורגת מהרשות - תחשב לנהיגה ברשותו של בעל הפוליסה וזאת כל עוד החריגה אינה קיצונית במיוחד. חזקה זו נקבעה בפסק הדין בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986), וראו לעניין זה גם ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 397 (1992).

            לגבי "חזקת הרשות" נאמר במפורש בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1 (1986) כי הסעיף בפוליסה המכסה גם את מי שבעל הפוליסה הרשה לו לנהוג בא להרחיב ולא לצמצם. בית המשפט המחוזי יישם הלכה ברורה זו בשתי הפרשות שלפנינו. הניסיון לרתום חזקות אלה, היום, לצורך שחרור קרנית מחבותה אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון שעמד מאחורי הפסיקה כאמור ואינו מתיישב עם אחד משני האדנים עליהם ניצב חוק הפיצויים - לאמור הסטת המימוש של הפיצוי מן הפרט - הנפגע או המתיר שלא חרג מן השורה, אל הגוף המבטח.

9.        יתרה מכך, אפילו היה היתר מצד העיקרון לקרנית לעשות שימוש בחזקות אלה כדי לחזור אל המחזיק ברכב ולהשתחרר בכך מחבותה בסופה של חזרה, יש לקרוא את החזקות האלה על הסייגים שנלוו להן.

           לגבי "חזקת הרשות" נקבע ראשית כי "אי אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם הנוהג במכונית כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה" וכי יש לבדוק בכל מקרה אם מתן הרשות אכן השתמע מכלל הנסיבות (עניין צור, בעמ' 8); "חזקת הרשות הראשונית" סויגה כבר בעניין אסרף, שם נכתב כי אין היא חלה על מקרים של "סטייה או חריגה קיצוניות במיוחד", וכי אין לייחס לנותן הרשות הראשונית מתן היתר לנהיגה שאינה מכוסה על-ידי הביטוח - למשל מסירת הרכב לידי אדם חסר רישיון נהיגה.

10.      התוצאה היא שאין מקום להחיל, במקרים נשוא הבקשות שבפנינו, אף לא אחת מן החזקות האמורות וממילא הנטל להוכיח כי הרכב נמסר ברשות הבעלים או המחזיק מוטל על הטוען זאת.

           בנוסף על כך, מוטל על קרנית, במקרה זה, להצביע גם על קיומו של אשם מצד הבעלים או המחזיק ברכב וזאת נוכח הילכת צורדקר. לפיכך, אין די בכך שקרנית תוכיח כי נתנה רשות לנהוג ברכב אלא גם יש צורך שתצביע על כך שנותן הרשות ידע או היה צריך לדעת כי הנוהג חסר רישיון נהיגה.

11.      אלא שכובדו של הנטל הוא פועל יוצא של המבוקש בהוכחה; כיוון שתכופות ידיעת העובדות העיקריות אינה בידי קרנית - די בכך שיוכח על-פי נסיבות העניין כי יש לייחס לבעל הרכב ידיעה ואשם כאמור.

           ובאשר למקרים שבפנינו, הרי שבבקשה הראשונה לא הוכח כלל שמי שנהג ברכב בעת התאונה היה עובד במסגרייה של הבעלים, ובמקרה השני מנהל החברה היה בחו"ל בעת התאונה ואילו לגבי אחיו לא הוכח כי היה מחזיק במלגזה או ששלט בה בפועל.

           התוצאה היא שדין שתי הבקשות להידחות. קרנית תשא בשכר-טרחת המשיב 1 ברע"א 8744/08 בסכום של 10,000 ש"ח, ובשכר-טרחת המשיבים 3-1 ברע"א 1692/09, בסכום זהה.